<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער א'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובמקום אשר כופין זה לזה לחלוק חולקין משל שניהם, כגון מקום (דרוב) [רוחב] הכותל משל שניהם. וכמה יהיה ברוחב הכותל הכל כפי מנהג המדינה. כתב ר"ם פ"ב דשכנים מקום שנהגו לבנות הכותלים המבדילים בחצירות או בגנות באבנים שאינם גזית זה נותן שלשה טפחים (במקום) וזה נותן שלשה טפחים. במקום שנהגו בגזית זה נותן טפחים ומחצה וזה נותן טפחים ומחצה. בכפיסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. וכל השיעורים האלו עובי הכותל עם הסיד ע"כ. ונכון הוא, כי הכל תלוי במנהג שנוהגין לבנות השותפין בכותלים המבדילים. ודלא כאותם שכתבו כי כפי מנהג שנוהגין לבנות בניני העיר שינהגו כן בבנין מחיצות החצר. כי זה תימה, היאך נצריך כותל חזק לגובה ארבע אמות ככותל העשוי לסמוך בו עלייתו ותקרתו. וכן מה שכתב עובי הכותל עם הסיד, הוא הפירוש הנכון. כי דרך שטחין פני האבן היוצאת לרשות הרבים מפני הגשמים. ואותו טיח הוא בכלל הרוחב. ומקום שנוהגין להבדיל ביניהם בקנים והוצין בונים. כדאמרינן [להלן ד' ע"א] לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל בו ויראה חבירו. וכ"כ הר"ם פ"ב. וכתב רבינו תם ז"ל במקום שנוהגין במחיצה פחותה מזו, כגון במחצלת או בכיוצא בזה, דאין מנהגם מנהג אלא מנהג שטות. דאם כן לימא לאיתויי במקום שנהגו בכל מידי. ויש טעם בדבר, מפני שיאמר לו חבירו איני יכול לצעוק תמיד עליך, ושמא מחר יפול ואצטרך לעמוד עמך לפני ב"ד. וכתב ה"ר יונה ז"ל דאמרינן לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא, דדוקא במקום שנוהגין כן, אבל בעיר חדשה שאין שם מנהג אין אחד יכול לכוף אלא בפחות שבכותלים הנזכרים במשנה, כגון כפיסים או לבינים. אבל בהוצא ודפנא אין אחד מהם כופה, מדהוצרך להשמיענו דמנהגם בהוצא ודפנא מנהג, משמע דבמקום דליכא מנהג אינו בונה בו. ויש מי שכתב דלא נאמרו השיעורים הנאמרים למעלה אלא בכותל שבונים בטיט, אבל כשבונים עם סיד, בפחות מן השיעורים האלו מתקיים. והילכך בונין אותו על פי בקיאים. וכדאמרינן בגמרא [ג' ע"א] הני מילי בטינא אבל בריכסא [בעי טפי ואיכא דאמרי הני מילי בריכסא אבל בטינא] לא בעי כולי האי.
ויש מי שסובר שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בשאין אחד רוצה לכנוס בתוך שלו, לפי שחבירו אומר לו לא אסייע עמך אלא אם נבנה כבניני העיר או כבנין השותפין דאין אחד מהן רוצה לכנוס בתוך שלו. אבל אם בא האחד ורוצה ליכנס בתוך שלו הרשות בידו ובונה במה שירצה, אפילו בהוצא ודפנא. וראייתו דלא נאמרו השיעורים האלו במשנה בבנין האבנים אלא במקום שבונין באמצע. אבל כשזה בונה לבדו לא. כדאמרינן בגמרא [ו' ע"ב] שני גגין בשני צדי ר"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה (מחיצה) [מעקה] לחצי גגו. ורבינו הרשב"א ז"ל לא נראה לו דין זה מן הטעם שכתבנו, דמה שאנו מצריכים בנינים אלו הוא מטעם שלא יפול ויצטרך לצעוק לפני ב"ד היום או מחר. ועוד הביא ראיות. ועוד יש מי שסובר דבמקום שנוהגין כולם שאינם מקפידים על היזק ראיה, אם עמד אחד לכוף את חבירו לבנות מחיצה אין מחייבין אותו, אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ורבינו הרשב"א ז"ל לא נראה לו [זה] מן הטעם שכתב רבינו תם למעלה דבמקום שנהגו בפחות מהוצא ודפנא אין מנהגם מנהג, כל שכן במקום שנהגו שלא לעשות דבר, שאין מנהגם מנהג. ועוד הביא ראיה.
<h2>דף ג.</h2>
השותפין שיש ביניהם דבר לחלוק, יש בו חלוקים, ויתבארו בכאן בעזר השם. החלק הראשון כשיש בו דין חלוקה (כי) אפילו אין חבירו רוצה לחלוק האחר כופהו לחלוק, ואפי' אין בו דין חלוקה היכא שיתרצו לחלוק וקנו מידו קנין הגומר בכך כמו שיתבאר, אינן יכולין לחזור, וחולקין. והכי פסקינן בהדיא דכל מאי דאית ביה דין חלוקה חולקין וכופין זה לזה. וכ"כ רי"ף כרבי יוחנן דאמר משנתינו בשאין בה דין חלוקה, אבל יש בה דין חלוקה אע"ג דלא קא בעי למפלג אלא חד מינייהו פלגי דהיזק ראיה שמיה היזק. וכן כשקונין מידן חולקין אפילו אין בה דין חלוקה. דאמרי' ואי משנתינו בשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו א"ר אסי בשקנו מידם. וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא. שקנו מידם ברוחות. פלוני קבל עליו רוח מערבית. ובהכין קנו. רב אשי אמר אפילו בלא קנין כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו. ומשום הכי לא מצו הדרי בהו ע"כ. אע"פ שאין בו דין חלוקה, אם כל אחד מכיר כבר חלקו ואין יד כולן משתמשת בכל המקום אלא כל אחד משתמש במקומו ואין לו רשות להשתמש בשל חבירו חולקין. וכופה כל אחד לחבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו, וכמו שכתב בפירוש רי"ף מההיא דאמרינן למעלה כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק, דאלמא כי קתני במתניתין דוקא רצו, כשאין כל אחד מכיר חלקו, [אבל כשכל אחד מכיר חלקו] כגון שנסתלק ליה רשותו מחלק חבירו חולקין. וכ"כ הר"ם ב"ם ז"ל ריש פ"א.
ואלו שאמרנו בחצר דחולקין וכופין כל אחד לחבירו הוא מטעם דהיזק ראיה שמיה היזק, וכדי שלא יראה חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, דהיזק ראיה הוא. ואפילו החזיק שנים רבות בלא מחיצה אין לו חזקה, אלא כופהו כל זמן שירצה. שכן פסק רי"ף ז"ל בתשובה דאין חזקה להיזק ראיה לקוטרא ולבית הכסא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובפי"א דשכנים. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל כי דברי רי"ף עיקר. וכן כתבו בתשובה. וכן הרמב"ן ז"ל, שלא כדעת ר"י בן מיגש והראב"ד ז"ל דאמרי דיש לו חזקה. והיזק ראיה הוי היזק בין בחצר בין בבית, וכדאמרינן בפ"ק דב"ב [ב' ע"ב] היזיקא דבית שאני. ואמרינן [ו' ע"ב] שני בתים בשני צדי ר"ה זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף. והיזק ראיה אפילו ברחוק הוי היזק, כדמשמע מהא [דאמרינן] שני בתים בשני צדי ר"ה. ואפילו ר"ה באמצע יש בו דין היזק ראיה בין אדם לחבירו כדמשמע מהא דאמרינן שני בתים בשני צדי ר"ה. ודאמרינן [להלן ס' ע"א] פותח אדם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון בר"ה, ההיא בפתחים וחלונות דנמוכין שבני ר"ה רואין להדיא דרך הילוכן בין שהעומדים בתוך הבית עומדים בין יושבין בין ביום בין בלילה. אבל כל זמן שאין בני ר"ה רואין יש היזק ראיה בין אדם לחבירו. וכן [כתב] רבינו הרשב"א בתשובה וכמו שאכתוב עוד לקמן. והיכא שמונעו לחבירו ראייתו, כגון כי קודם היה רואה גנות ופרדסים מגנו או מביתו או גגו, בא והגביה ביתו עד שמונע לחבירו ראייתו בגנים או בפרדסים, אינו נקרא היזק. וכ"כ הר"ם הלוי מטוליטלה ז"ל בתשובה, וזה לשונו לא מצינו עיכוב הראייה למרחקים שיהא נזק. והדין נותן שלא יקרא נזק, שאם אתה אומר כן, הרי שקדם אחד מבני העיר ועשה עליה ופתח בחלונות מכל רוח, אין אחד מבני העיר רשאי לבנות עליה אחרת מפני שממעט בראייתו. וזה הדבר לא יעלה על דעת אדם בעל דעה. ועוד לא מצינו הרחקת כותל מן החלון אלא כדי שלא יאפיל או שלא יציץ. אבל שלא יעכב הראיה לא מצינו. והיכא שכתב מחילה להיזק ראיה או עשה קנין שנתנו לו במתנה, הואיל ואקשינן ליה לקוטרא ובית הכסא (ו)דעת רבינו תם ז"ל דכשם שאין חזקה לקוטרא ובית הכסא כך אין להם [חזקה להיזק] ראיה. דאם מחלו או נתנו או מכרו בעדים ובקנין יכול לחזור בו. דיכול לומר כסבור הייתי לקבל ולסבול ועכשיו איני יכול. כההיא דאמרינן בכתובות [ע"ז ע"א] לענין מומין, כך בהיזק ראיה. ויש מי שסובר דחזקה אין להם, ראייה יש להם. ודעת הרמב"ם ז"ל דמכר ומחל בפירוש מועיל לו. אלא שהוא מצריך קנין למחילה בפרק י"א דשכנים ובפ"ז דשכנים. וכן דעת רבינו יצחק הזקן. ור"י ב"ר מרדכי ז"ל סובר דאפילו בלא קנין [מהני], דאין זה אלא שעבוד, ומחילת השעבודין לא בעי קנין כדאמרינן פ"ק דקדושין [ט"ז ע"א] גבי עבד גופו קנוי לו דאי לא תימא הכי לימא ליה באנפי תרי זיל. ומיהו לכולהו אם לא הביא ראיה אין חזקה עולה להם. וכן הדין בהיזק ראיה. ודעת רבינו הרשב"א ז"ל כדעת רבינו תם, דאפילו בראיה אין לו חזקה, דסבור היה לקבל ואינו יכול לקבל. ואין אדם מצוי למכור נזקין כאלו ולצאת מביתו, וכקנין בטעות הוא. במקום שיש דין חלוקה, לאו מכח היזק ראיה דוקא חולקין. דאפילו במקום שאין בו היזק ראיה כופין כל אחד לחבירו וחולקין. דהא שובך ומרחץ חולקין אע"פ שאין בו היזק ראיה. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה כי (היה) הדבר ברור.
<h2>דף ד.</h2>
וכמו שאמרנו בחצר שעושין מחיצה, כמו כן בגנה כופהו להבדיל גנתו מגנת חבירו. אבל אם נהגו שלא לגדור אין מחייבין. ובבקעה [אם] רצה להבדיל בקעתו מבקעת חבירו כונס לתוך שלו וכגנה, ועושה חזית כמו אמה מסיד מבחוץ כדי להודיע שהכותל שלו. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו. ואם עשו מדעת שניהם בונין כותל באמצע ועושין חזית מכאן ומכאן. ולפיכך נפל הכותל, המקום והכותל של שניהם. המוכר גנתו לחבירו סתם, פירוש שלא התנה, (והיוכה) [והגנה] מעורבת עם גנות אחרות, כופין את הלוקח לבנות הכותל ביניהן. ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור בגנות. דהכי אמרינן בגמרא, דגנה סתם כמקום שנהגו שם לגדור דמי. והטעם משום דתמיד עומדת בקומתה והעין שולטת בה. אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו, דהכי אמרינן דבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי.
<h2>דף ד:</h2>
וגובה הכותל צריך שיהא לפחות ארבע אמות. וכל אחד נותן חלקו בהוצאה. והילכך בחצר שיש בו דין חלוקה, או שאין בו דין חלוקה וקנו מידם, כמו שכתבנו, הואיל וכופין זה לזה לחלוק, אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. וי"א להודיע זה (ש)יעשו חזית מכאן ומכאן. והוא כמו אמה מסיד, (ויודעי) [ויודע] ששניהם עשאוהו. ואין חשש שמא האחד בנה הכל והאחד ג"כ עשה החזית מצדו ולא נתן בו דבר, כי כשמלפפים בסיד מיד ניכר, או אם נעשה אחר זמן ניכר הענין. ואלו המפרשים סוברים שתקנת חזית בחצר ג"כ היא. אבל אין דעת רבינו כן. דהואיל ואין ב"א נכנסין לחצר חבירו אין חזית ראיה. וכ"כ בשם ה"ר יהוסף בן מיגש שאין דין חזית בחצר אלא בבקעה, כמו שכתבנו. והלכך כשנפל הכותל מן החצר שאין בה דין חלוקה או כשיש בה דין חלוקה, שאמרו שהמקום והאבנים של שניהם, יש אומרים דדווקא כשיש עדים שנתרצו לחלוק וקנו מידם ברוחות כמו שאמרנו, שמסתמא באו לב"ד וב"ד כפו אותם לבנות הכותל לאמצע. אבל הרמב"ן ז"ל (סובר) כתב שאפילו בלא עידי ריצוי [סגי]. דהואיל ואי אפשר לחלוק אלא בריצוי ואנו רואים אותה מוחלקת, מסתמא כבר נודע שהרצו. וכל שנתרצו בו לחלוק על כרחן בונין באמצע. ואם טוען כי בתנאי היתה החלוקה, עליו להביא ראיה. ודין זה אפילו במה שלמעלה מד"א נמי, משום דכל שעומד בחצירו, דהיינו הכותל שלמטה מד"א, הרי הוא בחזקת שלו. ומה שאמרו [ה' ע"א] [למעלה] מד"א בחזקת שלא נתן, היינו בבקעה שאין בה דין היזק ראיה ע"כ.
וכתב רבינו בשם ה"ר יונה רבו, בחצר וגנה שיכולין לכוף זה את חבירו מן הדין לבנות באמצע, אם כנס אחד מהם לתוך שלו ועשה שם חזית, אומר הרי"ן מיגש שאין חזית ראיה. דכיון שיכלו לכוף זה את זה, חזקה בין שניהם בנאוהו. אבל אם הכותל למעלה מד"א, החזית ראיה לגובה הכותל מד"א ולמעלה ע"כ. ודעת רמב"ם בפ"ג, דעד ד"א בחזקת שנתן חלקו עד שיביא ראיה שלא נתן. אבל במה שלמעלה, אם בא לתובעו נשבע הבונה שלא נתן לו חלקו, כדין הנשבעין ונוטלין. והיכא שנפל הכותל שאמרו שהוא של שניהם, אמרינן בגמרא דאפילו נפל לרשות האחד או פנינהו האחד לרשותו בלא עדים ולא ראה, דאילו בעלמא יכול לומר אני בניתי משלי, ואפילו פינן מרשות (לרשות) ראובן, מיגו דאי בעי אמר להד"ם. אבל בזה, שיכולין לכוף זה את זה, אנו עדים שלא ויתר אחד מהם על דינו, והוי כמיגו במקום עדים, דטפי [עדיף] מחזקה (עדיף). וכתב רי"ף פ"ק דב"ב, דכל דבר הידוע לשני שותפין, אע"פ שהוא עתה ברשות האחד, אינו יוצא מחזקה ראשונה.
וכתב הר"י ז"ל ואם נעץ קורות בכותל וחבירו לא נעץ שם קורות, אפילו בבקעה, אין הנעוצין ראייה שיהא הכותל שלו, שהרי יתכן שהכותל משותף וזה הוצרך לנעוץ וזה לא הוצרך לנעוץ. אבל אם נהגו שתהא נתינת תקרה דמעזיבה בכותל לראייה שהכותל שלו, [הכל] לפי המנהג. ובלבד שחבירו בעיר בשעת הבנין, שאי אפשר שלא ידע בדבר. ובמקום שנהגו שעושה בעל הכותל חלונות לצדו, כגון חלונות להצניע שם חפצים, לראייה שהכותל שלו, אם יש עדים שעשה כן בשעת הבנין הרי זו ראייה. ואם לאו, יכול לטעון לאחר הבנין עשאה בשעה שלא הייתי בבית ולא הרגשתי בדבר. וכגון שאין להבחין שנעשו בשעת הבנין. וכתב הרמב"ן ז"ל אין (זה) חזית למקצת כותל אלא לכל הכותל.
תנן התם בפ"ק דב"ב, המקיף חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. ופסק שמואל הלכה כרבי יוסי, לא שנא עמד מקיף וגדר הרביעית, לא שנא עמד ניקף, כי גדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל. וכן [פסק] רי"ף. ופירושא דמתניתין יש מי שפירש, כגון ראובן שהיו לו שלש שדות לשלש רוחות, ושמעון יש לו שדה באמצע. וגדר ראובן גדר בין שדהו לשדה שמעון משלש רוחותיו כגון זה \raster(80-,80-)="Z542;"בענין שיש כותלים בין ראובן לשמעון. ומיירי בבקעה במקום שאין מחייבין אותו לגדור [אבל בגינה] לכתחלה מחייבין אותו. וא"ר יוסי שאם בא הניקף או המקיף וגדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל, כל שלשת הכתלים, דגלי דעתיה דניקף דניחא ליה. וגם כי גדר המקיף הרביעית, עליו [לשלם] שהרי נהנה לו לגמרי. כי קודם שיגדור הרביעית עדיין מרוח הרביעית מגולה ואינו מועיל מה שגדר. ואם תשאל אם כן כל אחד יבא ויקיף ויחייב לחבירו ליתן, ואם כן מה הועילו חכמים בדינם שאמרו שבמקום שאין גודרין אין מחייבין. כבר פירש הרמב"ן ז"ל כי נ"מ שאם עמד הניקף ומיחה במקיף וא"ל אל תגדור מחמתי כי לא יתן לו כלום, כי פטור הוא. ומגלגלין עליו את הכל דאמרינן, פירש רב הונא הכל לפי מה שגדר. וכן פסק רי"ף ופירש הכל לפי מה שגדר, אפילו ביוקר משלם, ולא לפי גדר אבנים בזול. והרי הוא כיורד לשדה העשויה ליטע ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על העליונה. והרמב"ם ז"ל הביא פירושא דמקיף, במי שהיתה לו חורבה בין חורבות חבירו, וגדר רוח ראשונה. הכל לפי מה שכתב פ"ג דשכנים.
<h2>דף ה.</h2>
תנן התם פ"ק דב"ב, כותל חצר שנפל, כלומר כותל המבדיל בין השותפין, מחייבין אותו לבנותו. עד ארבע אמות בחזקת שנתן, עד שיביא ראייה שלא נתן. מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. ואם יש עדים שמתחלה סרב ולא רצה להגביה מארבע אמות ולמעלה ובא זה והגביהו, בחזקת שלא נתן בו חבירו. ואם בא האחד [והגביה], ואחר שראה שהגביה זה הכותל בנה כותל אחר כנגד הכותל שביניהן, מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שהגביה זה בכותל שביניהן, שהרי גלה דעתו שנתרצה במה שהגביה זה. ודוקא כפי מה שיגביה יתן, אבל לא יותר. כיצד אם הכותל שביניהן היה ד' אמות בגובה, ובא ראובן והגביהו לעשר אמות, ובא שמעון ובנה כותל אחר בצדו או כנגדו והגביה שש אמות, יתן בשתי אמות מן הכותל שביניהם שלא נתן, כדרב נחמן דאמר למאי דסמך סמך, דהלכתא כותיה. ומודה רב נחמן באפריזא ואקבעתא דכשורי, כלומר זה שבא לסמוך שם בכותלו הנמוך שעושה עץ לשום בו ראשי תקרות. שכן נוהגין העושין עליה על גבי הכותל. הרי זה גלה בדעתו שעתיד להגביה ולעשות עליה, וניחא ליה במה שהגביה כותלו ראובן. והילכך יתן בכל מה שהגביה ראובן. וכן אם סמך בכותל שביניהם מקומות לשום בהם ראשי הקורות, ומשים באותם החורין עצים דקים למעלה ולמטה ובצדדין כדי שלא ירקבו מלחלוחית הכותל, כל זה מגלה בדעתו שרוצה לעשות עליה ולהגביה עד כותלו של חבירו. ואמרינן, בי קורי לא הויא חזקה. פירוש אם ראובן זה שהגביה הכותל עשה אותן החורין לצד שמעון חבירו לשום בהם קורותיו שמעון כשיבא לבנות, אינה ראיה לומר שנתן שמעון חלקו במה שהגביה ראובן. כי אמר ראובן למחר כשיפייסני לא תתרע אשיתאי.
<h2>דף ו:</h2>
גרסינן פ"ק דב"ב, אמר אביי שני בתים בשני צדי ר"ה, זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ומעדיף. וכתב עלה הרמב"ם ז"ל פ"ג דשכנים, שהיו גגיהן עשויין לדירה. עושין מחיצה כדי שלא יראו זה את זה. ואע"פ שבני רשות הרבים רואים אותו, יכול כל אחד לומר "בני ר"ה ביום רואין אותי בעת שאעמוד על גגי, ואתה רואה אותי תמיד". ואמרינן התם גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות (אצל) [אבל בין] גג לגג משאר הגגין אינו זקוק לארבע אמות, שאין ב"א דרין בגגות, לפיכך אין בגגות היזק ראיה. אבל צריך לעשות מחיצה בין שני הגגין גובהה [עשרה טפחים] כדי שיתפוס אותו כגנב אם נכנס לרשותו. זהו דרכו של הר"ם ז"ל. ומפרשים אחרים פירשו דבגגים רחוקים יש ביניהם היזק ראיה, מפני שכל אחד אינו מרגיש בחבירו, כי רב המקום ביניהם. והיינו שני בתים בשני צדי ר"ה. אבל כשהגגים קרובים [זה לזה] אין בזה משום היזק ראיה, דכל אחד מרגיש בחבירו. פירוש המקום קרוב ביניהם, עד שכל אחד מרגיש. וכתב רבינו ז"ל דגג הסמוך לחצר חבירו דבעל הגג זקוק למעקה גבוה ד"א להיזק ראיה, מ"מ בעל החצר מסייע לו עד עשרה טפחים למעלה מחצירו, משום שיהא נתפס עליו כגנב. וגרסינן התם, שתי חצירות זו למעלה מזו. פירוש כל שהעליונה גובהה ד"א בעל התחתונה מזיק לעליון בהיזק ראיה, כי מחצירו רואה לעליון כשעומד, ועל כן צריך התחתון לסלק ההיזק כדי שלא יזיק לעליון בהיזק ראיה. והיאך בונין, הא אמרינן דעליון מסייע לתחתון מלמטה ועולה. פירוש שאם אין שם יסוד אין בנין והעליון צריך ליסוד. והילכך בונין שניהן בשיתוף עד סילוק היזק ראיה של תחתון. ומשם והלאה בונה העליון לבדו עד תשלום ד"א מכנגד חצירו. והכי קיימא לן כרב חסדא.
<h2>דף יא.</h2>
ומקום אשר יש בו דין חלוקה, הוא כמו שאמרו כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין. כלומר כל שאילו יחלק לפי השותפין יגיע לכל הפחות שבהן חלק ששם הכל קרוי עליו חולקין. אבל [אם] אין שם הכל קרוי על החלק אין בו דין חלוקה. כיצד, כל חצר שאין בה ד"א על ד"א אינה קרויה חצר. וא"כ צריך לחלוקת החצר שיהא בחלק אחד מן השותפין ד"א על ד"א וכן לחבירו. וכל שדה שאין בה לאחד מן השותפין תשעה קבין אין בו דין חלוקה, דבלאו הכי אינו קרוי שדה. וכל גנה שאין בה כדי זריעת חצי קב לאחד מן השותפין אין בו דין חלוקה, דבבציר מהכי אינה קרויה גנה. וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלשה קבין לכל אחד מן השותפין אינו קרוי פרדס. לפיכך אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א על ד"א לכל אחד מהשותפין. וארבע אמות שאמרנו ארבע אמות מרובעות, אבל אם יש לזה ארבע אמות על שתים ולזה ארבע אמות על שתים לא. והכי מוכח מהא דתנן בסוכה [ג' ע"ב], כל בית שאין בו ד"א על ד"א אינו חייב במזוזה ואין האחין השותפין חולקין בו. ודייקינן עלה בגמרא, הא אית בה ד"א על ד"א חולקין והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א [לזה וד"א לזה]. ואי ס"ד דד' על ב' חולקין מאי קושיא, דחצר שיש בה ד"א על ד"א יש בה ד' על ב' לזה ולזה. אלא [ודאי] כדאמרינן. ולקמן אבאר ד"א על ד"א באי [זה] ד"א אמרו. ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין על ט' קבין לכל אחד. ולא את הפרדס עד שיהא שלשה קבין על שלשה קבין לכל אחד ואחד מהם. בד"א בארץ ישראל וכיוצא בה [אבל בבבל] אין חולקין את השדה עד שיהא בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה, ולא את הפרדס עד שיהא בו ששה ושלשים אילנות כדי עבודת אדם אחד ביום אחד. ושדה שמשקין אותה בדלי עד שיהא בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה. וכזה כתב ר"ם פ"א דהלכות שכנים. וחלק זה שאמרנו דבשיש בו דין חלוקה שחולקין בעל כרחם, ה"ה באחד שקונה מחבירו [חצי שדה], בין שנים שקנו מאחד שדה או חצר או בית, בין שירשו, בין שניתנה להם במתנה, בין הם שהחזיקו בו מן ההפקר או נכסי הגר. כללו של דבר, כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה, או קנו מידו אע"פ שאין בו דין חלוקה, כמו שאמרנו, כופה לחבירו. וכן אם שכרו מאחד אם יש [בו דין] חלוקה חולקין. ותמצא ענין כזה להרמב"ם ז"ל פ"א דשכינים. ובפ"ב תמצא היכא שרצו ואין בו דין חלוקה, או היכא ששכרו ויש בו דין חלוקה, שאומ' שחולקין. ומודים לו בזה.
ובחצר שיש בה ארבע אמות של מילוסא של חצר העשויה ליהנות בהן ולהניח שם כלים קטנים לשעה. ובאלה הוא שאמרה המשנה אין בה כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד. כי צריך שיהא בה שמונה אמות, שיהיו ארבע לזה וארבע לזה. אבל בד"א שלפני הפתח שיש לכל אחד ד"א לפני פתחו כדי לפרק משאו, בזה לא אמרו דאם אין שם ארבע לזה וארבע לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד. דאי א"ל גוד מצי אמר ליה לית לי זוזי למיגד. ואי א"ל (אגידנתא) [איגוד] מצי אמר ליה ביתי לא פסידנא דבית בלא פירוק משא לא שוה כלום. וכל שכן אי לית ליה דוכתא למיעל, דאי אפשר לו לפרוח גאוי. וכן כתב רבינו הרשב"א דזה ברור בלי ספק, וכתב כי כתב הרב בעל [העיטור] וזה לשונו בארבע אמות דפתחא דאית ליה לכל אחד ואחד לא אמרינן דגוד או איגוד, אלא בארבע אמות דחצר. דבית בלא פתח ליתיה ע"כ. ובזה א"ר יוחנן ד"א שאמרו חוץ משל פתחים וכו'. ותניא בפ"ק, פתחים שבחצר יש להן ד"א לכל אחד. היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים, זה נוטל ד"א וזה נוטל שמונה אמות. ואלו האמות הן לפירוק משאו. ובית שער שאין בו אלא ד"א וממנו נכנסין ויוצאין שני השותפין לבתיהם אין בו דין חלוקה ואין בו דינא דגוד או אגוד, שלא ימכור זה [דרכו] ויפרח באויר. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל בתשובה.
<h2>דף יג.</h2>
ודין גוד או איגוד אמרו בשם ר"י הזקן ז"ל שעילוי זה אפילו על שוה מנה יכולין להעלות מאתים כל שהוא אומר גוד במאתים או איגוד במאתים הדין עמו. וכדתנן כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. ולשון "עילוי" משמע כל מה שירצו להעלות. וכן נראה לשון רש"י ז"ל שפירש, קוץ דמים וקנה לך חלקי או איקוץ ואקנה לי חלקך. וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"א אין בהם כדי לזה וכדי לזה מעלין בדמים. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל כי כל רבותיו ז"ל מסכימים לזה, להוציא מאותם שסוברים כי לא יעלו כי אם על דעת שומת ב"ד.
והיכא שהוא דבר שאין [בו דין] חלוקה כמרחץ ובית הבד, י"א הואיל וקיימא לן כרבא דאית דינא דגוד או איגוד, חלוקת הימים אינה חלוקה לומר תשמש אתה כך וכך ימים ואשמש אני בו כך וכך ימים. דלרבא חלוקת הימים אינה חלוקה. והואיל וקיימא לן כותיה דרבא בדינא דגוד או איגוד, גם כן קיימא לן כותיה בהא, דדין אחד הוא. וכ"כ הר"ם פ"א. וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד ואינו עשוי לשכר, כגון מרחץ או ס"ת, אינו יכול לומר לו אתה יום ואני יום. שהרי בכל יום אני רוצה להשתמש ע"כ. ורבינו הרשב"א ז"ל ס"ל דחלוקת הימים חלוקה היא כל שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני ב"ד. דקיימא לן כרב נחמן דסבר הכי, דרביה דרבא הוה. ודין גוד או איגוד אינו תלוי בזה דהיכא דלא רצו לחלוק בימים אית דינא דגוד או איגוד. אבל כל זמן שאמר האחד איני רוצה אלא בחלוקת הימים שומעים לו כל זמן שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני הדיין. כגון מרחץ ובית הבד העשוי לשכר ע"כ. ומה שכתב רבינו ז"ל לפי ראות עיני הדיין כגון מרחץ ובית הבד העשוי לשכר, לא אמר דבר פסוק. ונטה לדברי הר"ם ז"ל שכתבתי.
<h2>דף יג:</h2>
החלק השני. כשאין לו דין חלוקה ולא קנו מהם אין אחד מהם כופה את חבירו לחלוק. וה"ה במטלטלין. ומה יעשו שותפין כאלו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר לחלוק, כגון שפחה או כלי, כבר כתב רי"ף בפ"ק דב"ב וכן הרמב"ם, דכל היכא שבא התובע ואמר לנתבע קנה חלקי בשער הזה או מכור לי חלקך בכך וכך, הדין עמו. דאע"פ שאין מעות לנתבע לקנות כופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו. וזהו דין גוד או אגוד. אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה שיקנה, אינו יכול לכוף לחבירו לקנות ממנו אפילו כשער הזול. שהרי חבירו יכול לומר אין רצוני שאקנה אלא שאמכור. לפיכך שני אחין אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד, אם עשאן האב לשכר השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות. עשאן לעצמו אינו יכול לכוף אחיו לשכור אותם, אלא משתמשין כדרך ששמש בהן אביהן. ואפילו עשאן האב לשכר יכול העשיר לומר לעני גוד או אגוד. וזה שכתב הר"ם כל זמן שרצה לעמוד בשותפות ע"כ. אמר אחד מהם חלוק זה אע"פ שאין החלקים שווים ואני אטול את הפחות וטול אתה היתר, אין שומעין לו, שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה. כ"כ ר"ם ז"ל פ"א דשכנים. וכן דעת רי"ף. אמר רבינו חננאל ז"ל סבירא ליה דהיכא דאמר ליה טול אתה בחנם שומעין לו. וכן דעת (הר"י) [מורי] ז"ל דסבירא ליה כת"ק דסבר הכין. דרשב"ג דסבר דיכול לומר לו שונא מתנות אני, יחיד הוא לגבי רבים. אמר כל אחד מהם איני רוצה לקנות, אלא הריני מוכר, מוכרין לאחרים. אמר כל אחד איני מוכר לך, אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חבירו או שאין אחד מהם רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו, אלא ישארו שותפין בגוף הקרקע, היאך הם עושים, כתב ר"ם פ"א אם היה מקום עשוי לשכר שוכרין וחולקין שכרו. ואם אינו עשוי לשכר, אם חצר היא שוכרין בה שנה שנה. שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד מפני היזק ראיה, שהרי אין בה [דין] חלוקה, ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר אלא משנה לשנה. ואם מרחץ הוא נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום. וכן בכל דבר שהוא ראוי להשתמש בו [תמיד בכל יום] ע"כ.
והיכא שבא אחד מהשותפין בחצר שאין בו דין חלוקה ואמר לחבירו טול אתה כשיעור בחצר בכך וכך או בחנם ואני אטול השאר, אע"פ שהוא מקום פחות, או אטול אני השיעור בכך וכך ואתה הפחות, כתב הראב"ד דמסתברא דהיינו דינא דגוד או איגוד. והדין עמו. וכתב ז"ל ואיכא מ"ד דבכי הא לא כייפי אהדדי, משום שאותם דמים שיטול דבר מועט הוא, ולא ימצא דבר הראוי לקנות לו סמוך לו. ודעת רבינו הרשב"א ז"ל כהאי סברא, מטעם שיכול לומר איני רוצה לקנות, שאין לי מעות. ואם אמכור לך כשיעור בקרקע נמצא חלקי הנשאר נפסד לגמרי. ולא [אמרינן גוד או איגוד] להרויח לזה ולהפסיד לזה. וכן דעת רבו ז"ל. אבל מודה ז"ל שיכול לומר אחד לחבירו גוד כשיעור או איגוד הכל. ואין חבירו יכול לומר, לא, אלא איגוד אני הכל כשנגמר. דמה לו לזה למכור את הכל כל זמן שהוא מתקן את חבירו שיכול לקנות לו כשיעור. ואם אינו רוצה ימכור כל חלקו או כשיעור. והיכא שאין לשניהם אלא שלש אמות בלבד ואמר לחבירו האחר גוד או איגוד, י"ל שאין בו דין גוד או איגוד, שיכול לומר לו איני רוצה, דאף איגוד אינו ראוי לי. ולך נמי אינו ראוי כי תיגוד ממני. ודעת הר"ם ב"ן ז"ל דאית [ביה] דינא דגוד או איגוד, כיון דהשתא [נמי] לא חזי לדירה לא לזה ולא לזה. וכזה ראוי לדון.
וכתב ה"ר יונה ז"ל דדינא דגוד או איגוד אינו אלא ביורשים שירשו או במקבלי מתנה, אבל אם שנים לקחו טרקלין שאין בו כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד, כי לדעת שיהיו שותפים בו לקחוהו שניהם ולא למוכרו כל אחד לחבירו. וכן הדין בשנים ששכרו בית, שאין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד, שעל מנת כן שכרו. ולהוציא ממה שכתב רמב"ם ז"ל פ"א דשכנים, אחד השוכר מחבירו מקצת שדה שאין בה דין חלוקה או שנים ששכרו מקום אחד בשותפות, כל אחד מהם (יש לו) [יכול] לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך, ואם יש בה דין חלוקה חולקין. והראב"ד ז"ל השיג עליו, נפשו אותה ויעש ממנו לשכירות, שעל מנת כן שכרו. וקרוב אני לומר אף במקח [כן]. ולא אמרו גוד או איגוד אלא בירושה או במתנה ע"כ. ורבינו הרשב"א ז"ל דעתו כר"ם דיש דינא דגוד או איגוד בלוקחין ושוכרין, דסבור היה לקבל (ולא קבל) ועכשיו אינו יכול לקבל, כדאמרינן [כתובות ע"ז ע"א] גבי מומין סבורה הייתי לקבל. וכן כתב בתשובה. ובשטרות כבר כתבתי בענין שטרות כי אין בו דין גוד או איגוד, הואיל ואינן אלא לראייה. והאחד יאמר איני רוצה בראיה. וכן שמענו לרבינו הרשב"א ז"ל (ושם) [וגם] העידו בשם הרמב"ן ז"ל כן. והיכא שיש לשותפין שפחה או טלית, הואיל ואין בהם דין חלוקה כגון שאין בטלית כדי לזה וכדי לזה, יש בו דין גוד או איגוד. והיכא שיש להם שתי שפחות, ואמר האחד לחבירו טול אתה היפה בעילוי כך וכך ואני האחרת בכך וכך, לית ביה דין גוד או איגוד, דכל דבר שאין שניהם שווים ואין תשמישם שוה לית בו דין גוד או איגוד. אלא אם יכול לומר טול שתיהן בכך וכך או אטול אני שתיהן בכך וכך, (אז) [או] יכול לומר גוד זו או איגוד זו והאחרת תשתמש לשנינו. ובספרי הקודש אין חולקין. ואמרינן דדוקא כשהוא בכרך אחד, כגון שיש בכרך אחד תורה ונביאים, ואע"פ שיגיע לזה תורה ולזה נביאים לא יחלקוהו, משום כבוד התורה. שאין כבוד לספרי הקדש שיחלקו אותם בב"ד אחר שנתחברו. אבל בשני כריכות חולקין היכא שרצו לחלוק, כגון שיש תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד. אבל אם לא רצו לחלוק אין חולקין ואית [ליה] דינא דגוד הכל או איגוד הכל. אבל בשתי כריכות תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד חולקין.
